עמוד הבית | מומלצים | צור קשר | מפת האתר |
 

 


השעה הייתה 3 לפנות בוקר, הרמתי טלפון למבצעים בגדוד. באותה תקופה היינו בשירות מילואים בשטחים בגזרת חוצה שומרון כאשר הפלוגה שלי ישבה בעלי זהב. זה היה לאחר 3 יממות רצופות ללא שינה.
ביקשתי לדבר עם המג"ד, אמרו לי שהוא לא נמצא, אז ביקשתי לדבר עם הסמג"ד, אמרו לי שכדאי שהסיבה תהייה ממש טובה אם אני באמת רוצה שיעירו אותו.
אמרתי להם שהסיבה מחייבת להעיר אותו ולא רציתי להגיד לסמב"ץ מהי.


אחרי 10 דקות בערך הגיע הסמג"ד לטלפון, הוא נשמע מת מעייפות, בקול עמוק אמרתי לו "נפל האסימון…", הוא שאל "מה רצית ?…", אמרתי לו שנפל האסימון וניתקתי.
בבוקר בשעה 6 לערך שוב יצאנו לסיור הבוקר, הפעם הרשתי לעצמי לנוע בלי השכפ"ץ כי הריי הגיעו ימות המשיח,
הפלסטינאים בדרך היו מסבירי פנים, העולם החדש שהחל הבוקר התחיל את יומו המיוחד, השלום בפתח ואנחנו הפלוגה האחרונה שמחזיקה כעת את השטח.


חלפה במוחי השיחה של אתמול עם הסמג"ד, נזכרתי שהחלטתי להתקשר אליו , לאחר שראיתי את ערימת השכפצ"ים הקרמיים שהיו בחמ"ל ולאחר שהבנתי שהייתה טעות בהערכת המצב של הגדוד והחטיבה ובעצם התכוננו שם למלחמה ולא לשלום שנחת עלינו בפתאומיות.
הגענו בסיור עד אריאל, לא נתנו לנו לעבור מאחר והיה זה קו הגבול לשטחי A, והמשטרה הפלסטינאית אמרה לנו לשוב כלעומת שבאנו. הוראתי לנהג שיבצע פרסה, אמר "לאן ?…", אמרתי לו לכוכב יאיר לפגוש את אהוד ברק, כי הריי אני הוא הנבחר ואישתי היא הנבחרת, מחכה לי בבית שאשוב ונצא לדרכנו המשותפת ליצירת שלום האמת בין העמים.


הנהג נסע בחזרה למוצב, השעה הייתה כבר 10 בבוקר, נכנסנו פנימה. כבר בחנייה הבחנתי שמשהו קרה, ראיתי את הג'יפ של הסמג"ד חונה שם, נכנסתי לחמ"ל שם חיכה לי הסמג"ד, הוא אמר "אורי הכול בסדר, הנהג שלי ייקח אותך בפריווט הביתה, את הנשק והציוד תשאיר כאן כדי שנוכל להזדכות עליהם…",
עוד באותו היום מצאתי את עצמי מאושפז בבית החולים ולאחר 3 ימים שלא מצאו לי כלום בבדיקות, הועברתי לבית חולים לחולי נפש שם שהיתי עוד כ- 3 שבועות עד שיצאתי מהפסיכוזה אליה נכנסתי.

 

תן ביקורת לסיפור - במייל info@rbooks.co.il



חזרה למעלה
 

מומלץ להירשם לרשימת התפוצה (ניוז לטר) על מנת להישאר מעודכנים ולקבל מעת לעת ניוז-לטר בנושאים: פסיכוזה, התמודדות ובריאות הנפש.

דואר אלקטרוני
שם

 

 

 

נכנסנו לאולם גדול, אולם שיתברר לי בימים הבאים כאולם בו מבלים את השעות החופשיות המעטות שיש לאנשים כאן.
הם נראו כמו זומבים בדרך בה התנדנדו מצד לצד.
חוויה קשה לראות את זה, אבא שלי התיישב לידי מביט מפוחד לעבר הדמויות ההולכות שם בסך.
אנשים צעקו, ביקשו כל מיני דברים מוזרים.
אשתי נכנסה למשרד לידנו, תפשתי את מקומי ליד אבי שהחזיק לי את היד.


היא נכנסה למשרד לספר את שעברתי בימים האחרונים, איך הגעתי מהמילואים והיא לקחה אותי לבית החולים, איך עשו לי את כל הבדיקות ולא מצאו דבר, סיפרה על עברי המפואר, על התואר שסיימתי בהצלחה, על תפקידי הבכיר הצבא, על איך שהובילו אותי לכאן לבית החולים הזה, הכול היא סיפרה העיקר שיתנהגו אליי כמו שצריך...,
לאחר שסיימה קראה לי פנימה, שם התבקשתי לחתום על טופס הסכמה לאשפוז מרצון ולא בכפייה, מזל שעוד הייתי קצת בהכרה והבנתי מה מבקשים ממני (כך חשבתי...) אז חתמתי על הטפסים בלי לדעת מה מצפה לי. יצאנו החוצה, היא רכנה לעברי ואמרה לי בקצרה "זהו אורי, אני הולכת הביתה ואתה נשאר כאן, מחר אבוא לבקר אותך..." נישקה אותי על הלחי ופנתה לדרכה...
אבי גם נפרד ממני לשלום ואמר שיבואו לבקר אותי בהזדמנות הראשונה, והלך לדרכו.


שני אחים לבושים לבן הגיעו אליי, החזיקו אותי בידיים והובילו אותי לקומה העליונה, היישר לאגף הסגור. הכניסו אותי לאחד החדרים, השכיבו אותי בכוח על הבטן על מיטת טיפולים, אחד האחים רכן לעברי ואחז בי בשתי הידיים שלא אתנגד, ובמרפקו לחץ על צווארי והצמיד אותי בכוח למזרון.
האח השני קשר את רגליי ברצועות למתקן המוצמד למיטה ולאחר מכן את ידי ברצועות, לא ידעתי מה הם עושים לי, חשבתי שהנה הסוף שלי הגיע כמו שחלמתי עליו בימים האחרונים, יום הדין שלי הגיע. לאחר שסיים נטל מזרק, שאב לתוכו חומר, הפשיל את מכנסיי והחדיר לי את המזרק לישבן, חשבתי שאני מת

 

תן ביקורת לסיפור - במייל info@rbooks.co.il

חזרה למעלה

 

 

מאמרים

הרצאות

בתקשורת

ספרים מאת רונן

קטעים כמו בספר

ארגונים

ספרים מומלצים

סרטונים

ראיונות

תגובות

 
 
  מומלץ להירשם לרשימת התפוצה (ניוז לטר) על מנת להישאר מעודכנים ולקבל מעת לעת ניוז-לטר בנושאים: פסיכוזה, התמודדות ובריאות הנפש  
 
דואר אלקטרוני
שם

דף הבית | מאמרים | הרצאות | בתקשורת | פסיכופריחה | קטעים כמו בספר | ארגונים | ספרים | סרטונים | תגובות | מומלצים |

צור קשר | מפת האתר | אודות האתר ובעליו

 

© כל הזכויות שמורות לרונן דוד 2006