אשפוז כפוי – טראומה נפשית
כמי שחווה על גופו התקף פסיכוטי כתוצאה משירות מילואים מבצעי באזור יהודה ושומרון – ובעקבותיו אשפוזים חוזרים ונשנים בבתי חולים פסיכיאטריים, ניסיתי למנות את אותם גורמים שעלולים לגרום להפרעת דחק בתר חבלתית המכונה גם פוסט טראומה או להפרעות נפשיות אחרות הנגרמות גם כתוצאה מאשפוזים חוזרים ונשנים בבתי חולים פסיכיאטריים בארצנו. כל גורם בפניי עצמו בכלל וכל הגורמים גם יחד בפרט, יכולים ועלולים לגרום להפרעות נפשיות כאלה שיוותרו לאחר תום אירוע טראומטי כלשהו, כמו התקף פסיכוטי ו/או אשפוז בבית חולים במחלקה סגורה.
הגורמים העלולים לגרום להופעת הפרעה נפשית כזו או אחרת בעקבות תנאים קשים בבתי חולים וכן כתוצאה מאשפוז פסיכיאטרי במחלקה סגורה הם:
לחץ ומתח – תחושות לחץ ומתח מתמשכים עלולים להיווצר כחלק מעצם הפעילות הקרבית והמבצעית בהם שותף החייל וגם כחלק מתנאי האשפוז הלא ברורים בהם הוא נתון. תחושת אי הוודאות בה נתון החולה יכולה אף היא לגרום למתח ולחץ נוספים.
ידוע ששינה היא חלק בלתי נפרד וחיוני בחייו הבוגרים של האדם והיעדר שינה או נוכחותה של שינה שטחית ולא עמוקה, עלולים לגרום להופעת הפרעות נפשיות כאלה או אחרות. מכאן שעייפות מתמשכת והיעדר שינה רציפה לאורך זמן עלולים אף הם לגרום להפרעות נפשיות.
היחס העוין והאיום המתמשכים אותם מקבל החולה בעת אשפוזו עלולים אף הם לאורך זמן לגרום להופעת הפרעות נפשיות. תנאים לא נוחים ותזונה לא מאוזנת עלולים אף הם לאורך זמן לגרום להופעת הפרעות נפשיות בצירוף גורמים נוספים.
הינתקות מהסביבה הטבעית בה חי החולה, הינתקות לאורך זמן רב מאד מביתו, ממשפחתו, מחבריו, משכניו גם בעת האשפוז בבית החולים, גורמים לתסכול ולמצב של בדידות וחיים קשים ללא יכולת ליצור קשר עימם לאורך זמן רב. כמו כן החולה נמצא במסגרת לא ברורה כאשר לא ברור לו מעמדו בקרב החברה בה הוא נמצא, המסגרת ויחסי הכוחות בינו לבין חבריו והצוות הרפואי בבית החולים לא ברורים.
מסגרת הזמן לא ברורה, החולה מאבד תחושת זמן, יום אחד דומה למשנהו ומשך האשפוז גורם לאיבוד תחושת זמן בו החולה כבר לא יודע כמה זמן הוא נתון בתנאים הללו. עם הזמן מאבד החולה גם את תחושת ההתמצאות, הוא לא יודע ולא מבין היכן הוא נמצא ועבורו אותו מיקום, הקולות אותם הוא שומע מן החוץ, הריחות אליהם הוא מתרגל הופכים לנקודת לחץ נוספת בתנאי אשפוזו.
עצם העובדה שהחולה נמצא לבדו, ללא אף חבר או מכר, הבדידות בתנאי האשפוז היא איומה, אין קשר עם הבית, לא טלוויזיה, לא תמונות, לא מכתבים ובעצם הדמיון והזיכרון הופכים להיות תחליף חיוני ויקר מציאות, ולו רק על מנת שלא להיוותר לבד. עם הזמן גם הזיכרון והדמיון מתעמעמים והופכים להיות רחוקים בזמן ובמרחק, ככל שהאשפוז יותר ממושך.
תנאי אשפוז קשים ותנאים פיזיים קשים בהם נתון החולה עם תנאים סניטאריים קשים, אי יכולת לבצע את הצרכים הבסיסיים בתנאים נוחים. המיטה עליו ישן החולה מהווה את כל עולמו האישי, וכל רכושו נתון בתוך ארונית פרוצה לכל דכפין. על מנת להתקלח על החולה לחלוק מקלחת בודדת עם מאושפזים רבים, ללא יכולת לתלות את בגדיו כראוי וללא יכולת להתנגב באופן נורמאלי עם מגבת ראויה. שעות הרחצה ספורות ביום ותחת פיקוח הצוות הרפואי כאשר ביתר שעות היום, המקלחת סגורה ולא ניתן להתקלח בה, כמו גם להתגלח בחופשיות. גורמים אלה – אף הם יכולים לגרום לאותה טראומה.
תחושה של שעמום וחוסר מעש לאורך זמן רב גורמים אף הם למחשבות לנדוד ולהתעסקות במחשבות נודדות קשות מנשוא. במצב כזה הדמיון נכנס לפעולה ומהווה בעצם תחליף לעולם האמיתי בו נתון החולה.
כאבי שיניים שאינן מטופלות, או שמטופלות בדרך אחת בלבד – עקירתן. חוסר במשקפיים למי שנזקק להם על מנת לראות, אי יכולת להשתמש בחגורה להצרת המכנסיים ובשרוכים לנעליים, מפריעים מאד את שלוותו של החולה בתוך המעין כלא בו הוא נתון (המחלקה הסגורה בבית החולים הפסיכיאטרי) ומקשים עוד יותר את תנאי האשפוז.
סדר יום הכולל תנועה בין אזור החדרים לחלקים אחרים במחלקה הסגורה, הכול בהתאם לתנועת המנקות ונעילת החדרים במשך שעות היום כתוצאה מכך, אי יכולת לנוח במיטות, שעות החצר הקצובות והתנועה במחלקה כמו עדר של כבשים מאזור לאזור ללא פרטיות כלשהי.
תנאים של פחד ועוינות אותם חש החולה מאת הצוות הרפואי ולאורך זמן, רק מקהים את חושיו וגורמים לו לאבד את תחושת ערך החיים אותם הוא חי. אי הוודאות לגביי הצוות הרפואי וחוסר הידיעה מאין תבוא לו הצרה, כמו גם היעדר הפרטיות והצפייה במעשיו משך 24 שעות ביממה, גורמים לו לתחושה של פרנויה ופחד ממה שעתיד לבוא.
מניפולציות רגשיות ונפשיות גורמים אף הם להופעתן של הפרעות כאלה או אחרות כאשר לא ברור כלל מה נכון ומה לא נכון, עלולים לגרום לחולה לתחושות תסכול ואכזבה מתמשכים. הטיפול הרפואי הפולשני הכולל זריקות, כדורים, אינפוזיות עם תרופות שונות ומשונות גם כעונשים עבור התנהגויות של החולה אשר חורגות מן הנורמה ולא כחלק מטיפול רפואי מסודר ומתוכנן.
איבוד הקשר עם הבית והסביבה התומכת גורמים אף הם לתחושות קשות מאד של תסכול, געגועים ובמקרים קיצוניים לתחושות קשות של חוסר טעם בחיים וברצון לחיות.
אי הידיעה מה יילד יום ומה יביא באמתחתו, חוסר וודאות לגביי כל יום ביומו למשך עוד יום ועוד יום, שבוע ועוד שבוע, יכולים אף הם לגרום להופעתן של הפרעות נפשיות כאלה או אחרות.
ככל שהזמן עובר כך גם התקווה מתחילה להתפוגג. הייאוש משתלט, ההרגשה כאילו ננטשת גוברת והולכת במיוחד לאור המניפולציות והמידע השקרי שמספרים הצוות הרפואי לאדם המוחזק תחת חסותם. מסגרת הזמן לא ברורה כמו גם משך האשפוז הצפוי לחולה. המידע נשמר בסוד ולא משותף עם החולה בדרך כלל.
גם אם מדובר באדם חזק מאד נפשית, מספיקה הימצאותם של חלק מהגורמים אותם מניתי על מנת לגרום להופעתן של הפרעות נפשיות, לאחר האשפוז ובהמשך החיים. חווית האשפוז הינה טראומטית עבור כל אדם לכן, יש צורך לתת לאדם את הזמן ואת הכלים הפסיכולוגיים על מנת להתמודד עם אותן ההפרעות למשך שארית חייו.
בתום האשפוז יוצא החולה מבית החולים כאשר הוא שבור אך עם פתח לתקווה והתחלה חדשה, עם תרופות המתאימות לו למרות שלפעמים המינון גבוה מאד. אט-אט ישוב החולה למינון תרופות מתאים ויחל את דרכו הארוכה והאופטימית במסגרות השיקום והתמיכה מחוץ לכותלי בית החולים.
אלטרנטיבה לשיטת האשפוז הקיימת בישראל יכולה להיות מה שנקרא אשפוז בית או טיפול בקהילה. במסגרת הטיפול בקהילה, שומרים על קשר עם פסיכיאטר המטפל בקהילה, ובהגיע היום בו יש צורך לתת מענה טיפולי דחוף במקרה והמתמודד מקבל התקף כזה או אחר, מזמנים את הרופא שמכיר את המטופל. אותו רופא נותן למטופל זריקה מתאימה עם המשך טיפול תרופתי ומעקב צמוד, עד שמגיעים למצב בו חולף ההתקף. כמובן ששיטת הטיפול במסגרת הבית הינה אלטרנטיבה מועילה רק לאותם מתמודדים שאינם מסוכנים לעצמם ו/או לסביבתם. בכל מקרה אותה שיטה לא מתאימה לכל המטופלים וכנראה שאין מנוס משיפור היחס והתנאים בבתי החולים הפסיכיאטריים הקיימים היום במדינת ישראל. כל עוד לא ישתפרו התנאים, כנראה שלא תהייה אלטרנטיבה נוספת.
בדיקה עדכון הפוסט
