עמוד הבית | מומלצים | צור קשר | מפת האתר |
 

 

התמודדות אישית - מאת ע.ב.ז.

 

אבחנות:


DEPRESSIVE EPISODE S/P SUICIDE ATTEMPT
EMOTIONALLY UNSTABLE PERSONALITY DISORDER, BORDERLINR
BULIMIA NERVOSA
POSTTRAUMATIC STRESS DISORDER

יותר מדי. הרבה יותר מדי אבחנות.


יותר מדי קטגוריות שאני נכונה להן. הייתכן? הרבה יותר מדי זוויות הסתכלות מצאו הרופאים, המטפלים, מצאה המערכת להתבונן דרכם עלי. הרבה יותר מדי מורכבות. "מורכבות" זו מילה שהפסיכיאטרית שלי אוהבת להשתמש בה. וכשהיא משתמש בה, יש לה מין חיוך כזה, שמנסה לרמוז שקטונתי מלהבין עד כמה.


והיה גם את ההוא שאמר "הרבה יותר מדי יופי". אמר ולא הצליח להבין דבר מעבר.
"הרבה יותר מדי צלקות", אמר לי הבחור שקעקע את רגלי –"חבל". רציתי לומר לו, שלי חבל על דברים אחרים, אך במקום זאת שתקתי, וחשבתי לעצמי, מעניין עוד כמה בחורות מצולקות הושיטו לו את רגליהן וביקשו לקשט את מה שהחריבו במו ידיהן.
הרבה יותר מדי כדורים וגלולות פירק הכבד שלי. פירק ושרד. למרות שלא ביקשתי ממנו. אפילו העזתי לרצות את ההפך; את הקריסה, את האובדן. את המוות.


הרבה יותר מדי דברים שתקתי בחדר שלה. דברים שכל כך רציתי לדבר. רציתי אך פחדתי. הרבה יותר מדי דברים פשוט פחדתי.


הרבה יותר מדי לילות קיימים במציאות הזאת. הרבה יותר מדי לילות, הם לילות שאי אפשר להאמין שאחריהם זרח עוד בוקר.


הרבה יותר מדי תיקים ארזתי, ולא נסעתי לשום מקום. ועם זאת יותר מדי פעם נסעתי ל"שום מקום" ואבדה דרכי.


הרבה יותר מדי אנשים היו לי ואינם. עם השנים אני מתגעגעת פחות הדבר הכואב ,הוא להבין שכנראה אין בי מקום בשבילם. למעשה בקושי מקום לעצמי יש. בכל בוקר אני אורזת בתיק קלסר, דפים, עט ואת משאלת המוות שלי. מי יודע אולי היום, יתחשק לה להתגשם. אולי היום, יקרה לי נס, ואיעלם, כמו לא הייתי. כמו לא היה דבר.

אז מה נורא יותר? עם נתמודד קודם? עם הדיכאון? עם חוסר השינה? עם הביטחון העצמי הירוד? עם הזיכרונות הטראומתיים? אולי עדיף לתת קודם כלים להתמודד עם האישיות הלא- יציבה, הגבולית? או שמא נעזוב הכל, ונתמקד בהפרעות אכילה, הרי לעיתים נדמה שהכי קל להתחבא תחתן.. מי כמוני יודעת. הרי שנים הצבתי את הבולימיה במרכז, ולא נתתי לאף אחד, כולל עצמי, דבר מלבדה.

אין לזה תשובה. יש בעיקר תהיות. לעת עתה צריך להמשיך לקום כל בוקר במחשבה שאולי היום אמצא את האדם שיראה אותי אחרת. אז אוכל אולי לראות קצת אחרת את עצמי. יום חולף יום, וזה הופך קשה יותר. הלילות משחזרים לך בסיוטים, את מה שכה ניסית להימנע ממנו. את מאבדת מגע עם העולם. כבר אין לך חברים, הקשר הזוגי התפוגג. אי אפשר לגעת בך. את מרגיעה, ויפה, ומקשיבה כל כך, אך בסופו של יום חדורה טראומות, שבאמת פשוט אי אפשר.

רוחות אביב קלות מנשבות לי בחלון, העונות משתנות, מתחלפות. רק הדיכאון שלי יציב ואיתן. לעזאזל, אני חושבת לעצמי, אם לא אצליח לשנות מעט ממנו או מעט ממני, אאבד עצמי לדעת. או לדייק, לא יהיה זה לדעת, אלא למוות. מתישהו זה יעבוד. הידיעה הזאת מנחמת ומפחידה אותי בו זמנית. אני רוצה לחיות אחרת או למות כך. ועדיין, רק לעצמי אני מעיזה לומר את המילים. עולם הידיעה נתון רק לי. איש אינו חודר אותו. איש אינו עובר את המחסום. איש לא מתאר לעצמו, כמה הייתי רוצה אחרת.

יותר מדי אבחנות.
הרבה פחות משמעות, תובנה, הבנה.
הרבה פחות אני.
כל כך פחות שאינני יודעת אם בתוך תמונת האבחנות הרחבה הזו נותר משהו מן הסיפור שלי, מן הכאב שלי, מן התקווה והייאוש שלי. שלי. שלי. שלי. 

 

מאמרים

הרצאות

בתקשורת

ספרים מאת רונן

קטעים כמו בספר

ארגונים

ספרים מומלצים

סרטונים

ראיונות

תגובות

 
 
  מומלץ להירשם לרשימת התפוצה (ניוז לטר) על מנת להישאר מעודכנים ולקבל מעת לעת ניוז-לטר בנושאים: פסיכוזה, התמודדות ובריאות הנפש  
 
דואר אלקטרוני
שם

דף הבית | מאמרים | הרצאות | בתקשורת | פסיכופריחה | קטעים כמו בספר | ארגונים | ספרים | סרטונים | תגובות | מומלצים |

צור קשר | מפת האתר | אודות האתר ובעליו

 

© כל הזכויות שמורות לרונן דוד 2006